יום 122 להימנעות...

היי חברים,

הרבה זמן לא כתבתי לכם. עברה עלי תקופה של ערפול. תקופה לא ברורה שבה הייתי מצד אחד עסוק בחיים (בקרוב אהיה אבא) ומצד שני אני מרגיש שבזבזתי זמן בכלום. פשוט בשום דבר. ההימנעות שלי אינה כמו פעם. אני מתקשה יותר ויותר להחזיק אותה. אפשר להמשיל את ההינעות שלי עכשיו לשק אבנים יקרות מאוד שאני צריך לסחוב עימי. בהתחלה השק היה כמעט ריק ולי לא היו אבנים יקרות ואז מצאתי את הראשונה. והיא הייתה מאוד יקרה וחשובה לי. אבל אז מצאתי את השנייה, והשלישית, והעשירית. ופתאום כל אבן, כשלעצמה, אינה יותר חשובה לי כלכך. היא איבדה את הזוהר שלה. בנוסף, השק עצמו הפך כבד, כמעט אינני יכול להרים אותו. ובכן, מה אני עושה? האם אני זורק את השק? מפזר ושוכח את הכל? או שאני משיג לי עגלה, שתתמוך בכובד. איך עושים את זה?

לאחרונה גיליתי שיש עוד קבוצה שיכולה להתאים לי. לא להחליף, אלא להוסיף. קבוצה וחברותא של אנשים שמתמודדים עם בעיה שאני יכול להתחבר אליה, שמשפיעה עלי מאוד, על החיים שלי ועל האושר שלי בהם. האם לצרף שמחה בשמחה? אף פעם לא שאלנו את עצמנו האם או איי הוא סימפטום של מחלה גדולה יותר, שיש לה גם סימפטומים אחרים באישיותינו? את זה אפשר להמשיל לשפעת. אם תטפל בצינון אבל לא בחום, לא עשית כלום. האם עוד חברותא יכולה להשלים לי את ההחלמה?

שאלת צעד 4?

האם הטלנו אשמה על אחרים בדברים שגם אנו היינו אשמים בהם? ההגנה הכי טובה אצלי היא קודם כל להגיד "זה לא אני". אני יכול לזכור מיליון מקרים שבהם הייתי הגורם או אחד מהם, שגרם למשהו לקרות ושהתנערתי מאשמה. פעם שברתי עציץ בבית הורי, והאשמתי את אחי. בעצם, כל הזמן האשמתי אותו בכמעט כל דבר שקרה לנו. הוא אשם, אני לא. הוא כנראה נוטר לי טינה עד היום ואולי בגלל זה היחסים שלנו לא ממש טובים. בצבא נאשמתי פעמיים בהתתשפות במסיבת שכרות ורותקתי לבסיס במשך חודש בכל פעם. ועדיין, האשמתי אחרים שהם שתו ואני "רק הייתי שם". האחריות אצלי היא תמיד ממני והלאה. אני לא אשם. זה המנגנון שאיתו למדתי לחיות והאיתו גם מלווה ההרגשה הגועלית. מעין דחייה עצמית ממה שאני עושה, ועדיין, לא יכול להפסיק. אני לא אשם, זה לא אני. כשהייתי ילד שרפתי את המרפסת שלנו כאשר שיחקתי עם גפרורים. במקום לקחת אשמה, האשמתי את הרוח, את ההורים שלי שהשאירו גפרורים סתם ככה, ואת כולם. כשהייתי ילד היה לאחי אקדח אוויר. הוא היה משחק עם כדורי פלסטלנה ויורה על הקיר. פעם לקחתי את האקדח הזה וכיוונתי למאבטח שלנו. יריתי לו במצח. וכמובן שהאשמתי את אחי שלא הוציא כדור פלסטלינה מהאקדח. למזלי לא קרה למאבטח כלום, זה היה רק כדור מפלסטלינה, רק. אבל האם לקחתי אחריות? האם עמדתי מול מה שעשיתי, הרי אני כיוונתי את האקדח, אני לחצתי על ההדק. אני יריתי. כמובן שלא. זה המנגנון שלי. אני לא אשם.

תוכנית אוכל להיום:

בוקר: חביתה מ-2 ביצים, חצי אבוקדו ו-2 פרוסות לחם שיפון.

צהריים: פרוסת פיצה ביתית שעשינו אתמול.

אחרי הצהריים: סלט מושקע.

ערב: 2 בלינצ'ס עם בשר וצלחת מרק ירקות. 

יום 101 להימנעות...

בזמן האחרון לא כתבתי. אבל אני לא מרגיש שהזנחתי את התוכנית. אני מרגיש שהייתי צריך מנוחה. אתם מכירים את זה שאתם עושים משהו באינטנסיביות תקופה ממושכת, כל יום, ואתם נשרפים בשלב כלשהו? זה כמו שאתה מגיע לפגישה ומקבל כוחות רק מלשבת ולהקשיב לאחרים, לא להגיד מילה, אלא רק להקשיב. לפעמים זה ממלא אותך באור, באנרגיה חדשה. אז אני שהייתי צריך הפסקה מעבודה יומיומית של התוכנית כדי לחזור אליה בכוחות מחודשים.

לאחרונה היו לי כמה ימים מאתגרים (בלשון המעטה). הייתי כמה ימים רצוף במסעדות עם משפחה. יצא ככה שהלכנו במשך שלוש ימים רצוף לאכול בחוץ. זה אתגר גם למישהו שהוא איננו אכלן כפייתי, אז בשבילי זה היה ממש כמו לרוץ מרתון. הרגשתי שאני מתנסה ומתנסה כמו שמישהו מעביר אותי איזה מבחן אכזרי. וקיבלתי את עונשי. רק ביום השלישי, למדתי להתמודד עם המנות הענקיות שמגישים במסעדות וביקשתי לארוז לי חצי מנה. ביומיים הראשונים אכלתי את כל המנות שהזמנתי ולאחר מכן הרגשתי כאבי בטן קשים ותחושת מלאות מבחילה שלא עזבה אותי רק לאחר לילה שלם. אני לא מאחל עינויים כאלו לגרועים שבאוייבי. אבל, התפלאתי מהכמות הקטנה של אוכל שיכולה למלא אותי עכשיו. רק שנה וחודשיים בתוכנית והנה אני לא מסוגל כבר לאכול מנות שמגישים במסעדות. איך אני מתמודד עם זה? קצת מרגיש אובד, על דרך לא מוכרת.

שאלה צעד 4: האם נקטתי פעם תחבולה שפלה כלפי מישהו? אני לא ממש זוכר תחבולה "שפלה" אבל כן הייתי נוקט במעין שקרים קטנים או מחבל בסיטואציות כדי לגרום למצב שלי להיות יותר טוב. אני זוכר שהייתי מעמיד פני ישן באוטובוס כדי לא לקום ולפנות את כסאי. כן, אני יודע, זה שפל. אין לי תירוץ טוב לזה. בגלל שאני מחשיב את עצמי כחכם, לפעמים הייתי מנבא מצבים, או איך מצבים יתגלגלו ומעמיד את עצמי במצב שבו אני מעריך שבו אני אצא הכי טוב. הייתי עושה את זה גם למשפחה שלי, מעדיף את טובתי על פניהם. גם לאשתי הייתי עושה את זה. דבר שמאוד מבייש אותי כרגע. אם היינו עומדים בפני סיטואציה לא נעימה, הייתי מחבל או מסדר את השתלשלות העיניינים כדי שאני ארוויח על חשבון האדם האחר. אני לא יכול לחשוב על דגמא קוהרנטית לעניין אבל אני יודע שזה מה שהייתי עושה. המחשבה הזו לגרום לאדם אחר אי נוחות, או אפילו סבל, כדי שאני לא ארגיש את אותם דברים הייתי בתוכי והייתה יוצאת החוצה. בדרך כלל התחבולות שלי היו מאוד עדינות, כאלו שאדם מן הצד, או אפילו האדם שכלפיו מכוונת התחבולה, לא היה מרגיש בכלל. הייתי מצייר את הסיטואציה כמו ביד אומן, נגיעות דקות פה ושם, וכל השתלשלות העניינים הייתה מכוונת למטרתי או לנוחיותי.

תוכנית אוכל:

1. 2 פרוסות לחם עם טחינה, נקניק סייטן ובצל (במחבת)
2. טבעול וירקות חתוכים
3. ניוקי פסטו לארוחת צהריים
4. גרנולה עם חלב/יוגורט בערב

יום 84 להימנעות...

היום הכנתי פסרטמה ביתית! למרבה הפלא זה היה קל יותר מאשר חשבתי. בכלל, בזמן האחרון אני חושב הרבה על בישול והמטבח בכלל. בכל חיי המטבח היה מקום קסום כזה ששם יש אוכל זמין. פשוט אפשר לבוא ולקחת אוכל, תמיד יהיה שם, לא צריך לעשות הרבה. כשעברתי לגור לבדי, ללא המשפחה, התחלתי להתייחס אחרת למטבח גם כי הייתי צריך לבשל לי את האוכל, וגם (סיבה לא פחות חשובה) כי הייתי צריך לנקות אותו. ומאז הרומן שלי עם המטבח התחזק והתחזק, עד שהגעתי לאן שאני נמצא בו היום. היום אני באמת שוקל להתחיל להכין את האוכל שלי לבד, לנסות מתכונים שונים, עם מרכיבים שונים ולראות איך זה יוצא. העובדה שהיום הכנתי פסטרמה (משהו שתמיד נראה לי מאוד קשה) ושאתמול הכנתי מרק גורמת לי לחשוב שאני יכול לעשות יותר דברים מאשר אני נותן להם קרדיט. שיש לי פוטנציאל.

בכלל המטבח משמש לי כאנטי תיזה לאכילה כפייתית. אם אתה מכין לעצמך את האוכל, הסיכוי שתאכל באופן כפייתי קטן פלאים. למה בעצם אני אוכל באופן כפייתי? כי יש אוכל זמין, כי מישהו אחר מכין אותו, כי הוא שם, כי לא התאמצתי להכין אותו. מה צריך לעשות כדי לאכול באופן כפייתי? פשוט להושיט יד. המטבח משנה את כללי המשחק. הוא גורם לי להתאמץ, להוציא אנרגיה, רגשות. כל מה שאני עושה, אני צריך לאכול, אז זה חייב להיות גם טעים, גם מזין, וגם בריא (כדאי). המטבח נותן לי אופציות להכין את העולם ומלואו.

היום אני מודה:

1. התנסות בדברים חדשים.
2. חלומות מוזרים.

היום אני חסר אונים מול:

1. אי יכולת לשתות כמות מספקת של מים.
2. שמירה ועקביות בתכנית האוכל שלי.

שאלת צעד 4: האם זלזלנו בעקביות באדם כלשהו? כן. אני תמיד מזלזל באנשים שאני פוגש ושאני חושב שהם נחותים, טפשים או לא כמוני. אני לא מצליח להישתלט על זה. זה חזק ממני. רושם ראשוני נתפס אצלי והוא מאוד מאוד חזק. אני יכול לספר שכשהייתי בבית ספר למדתי כימיה ל-5 יחידות. בכיתה שלי היה בחור בשם בדוי חיים. אותו חיים היה תלמיד חלש אבל בחור נחמד. הוא לא היה כלכך מוצלח בכימיה אז הצעתי לעזור לו. ומאז כל התיכון למדנו ביחד ונהיינו חברים. אבל תמיד הרגשתי שיש, מבחינתי, מחסום לחברות שלנו. תמיד אני זה שלימדתי והוא תמיד זה שלמד. הוא היה פחות מוצלח ממני בכל המקצועות (אולי לא בספורט) אז איך שהוא תמיד הייתה לי תחושת עליונות עליו. אני חושב שלא קיבלתי מהחברות הזו כל מה שיכולתי לקבל אם לא הייתה לי התחושה הזו. באוניברסיטה הייתה לי חוויה אישית לא נעימה שהעמידה אותי במקום. היה לי חבר שהוא היה בסדר כזה בלימודים, לא היה משקיע יותר מידי ותמיד חשבתי שאני יותר מוצלח ממנו. עד למסירת העבודה הראשונה שלנו. הוא הפציץ בציון, ואילו אני קיבלתי ציון הרבה יותר נמוך ממנו. זה בייש אותי, העמיד אותי במקום. אני גם תמיד מזלזל ב"ערסים טלוויזיונים" או בפרחות שמקבלות פרסום חד פעמי. איפה שהוא אני מרגיש שזה מקנאה. לא מזלזול אמיתי. אבל תמיד אני אזלזל באלו שמשתתפים בתוכניות ריאליטי, אילו ששרים בתוכניות שירה גנריות או אנשים שמשיגים פרסום בלי לעשות שום דבר יעיל נראה לעין. אני לא חושב שזה מתוך רצון להיות כמותם, אלא יותר מתוך כעס על זה שככל שאני אלמד, אעבוד ואתאמץ, אולי לא אהיה מפורסם כמותם כי אין לי ציצים גדולים, קול יפה או יכולת לזייף כל דבר אפשרי.

תוכנית אוכל להיום:

1. בוקר – סלט טונה עם אפונה
2. צהריים - מרק כתום
3. אחרי הצהריים - לזניה חצילים
4. ערב - כריך פסטרמה (ביתית) עם ביצת עין וירקות.
5. חטיף יומי – 3 תמרים

יום 80 להימנעות....

החלטתי היום לצאת מהבית, למרות שחורף. אתם מבינים, אני עובד עכשיו מהבית, כשאין לי משלחות. זה לפעמים יכול להיות מלחיץ ומשעמם באותה מידה להיות בבית כל הזמן. במיוחד כשאשתי בשמירת הריון. היא לפעמים קצת משגעת אותי. לא הרבה, היא די יודעת להעסיק את עצמה, אבל ההיריון עכשיו קצת קשה לה, והיא מתנהלת בכבדות. היום תפסתי אותה במטבח, רוחצת כלים ומכינה קפה לשנינו. כשהיא ראתה אותי אז היא התנהגה כאילו היא נתפסה בקלקלותה. אמרה שהיא מצטערת אבל היא הייתה חייבת להרגיש קצת יעילה. אני יכול להבין את זה.

היום אכלתי מלוואח לארוחת בוקר. לא אכלתי דבר כזה לפחות שנתיים. ואז התחלתי לחשוב האם חטאתי או שאני בסדר. הימנעות היא מה בשבילי בעצם? האם זאת הימנעות ממאכלים או חומרים או הימנעות מאכילה כפייתית. האם הימנעות ממאכלים יותר קלה מהימנעות מאכילה כפייתית? בשבילי, הרבה יותר קשה לשלב בתפריט שלי מאכלים "רעים" ולנסות להימנע מאכילה יתרה, מאשר למנוע לחלוטין סוגים שונים של מאכלים. למה? ובכן, אני יודע שאם אני נמנע לגמרי ממשהו, אז הכל בסדר עד אותו הרגע שאני נתקל באותו מאכל ואז הסכר נפרץ. מאוד קשה לי להימנע מלאכול משהו שאני אוהב אחרי הרבה זמן שלא נגעתי בזה. ואילו, אם אני משלב מאכלים "רעים" בתפריט שלי, בצורה מבוקרת ולא כפייתית, אז זה בסדר. אני לא צריך לדאוג לבולמוס או כפייתיות, כי אני לא משתוקק לאותו מאכל. איך אצלכם?

היום אני מודה:

1. ספר טוב. מאוד קשה לי לקרוא בזמן האחרון, חוסר ריכוז יש לי. מצאתי ספר שאני מתחבר אליו ויכול לשבת ולקורא. זה נותן לי שלווה.
2. ימים של יחסים טובים עם המשפחה. אתמול היה לי כזה. בלי ריבים, בלי ויכוחים. היה יום של משפחתיות.

אני חסר אונים היום כלפיי:

1. צעד ראשון. יש כלכך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולא מצליח לצעוד את הצעד הראשון...
2. עמידה באוטובוס. אני שונא את זה, רואה את זה כמיותר. אבל מה לעשות, לפעמים אין ברירה.

חשבון נפש צעד 4: האם פחדת להילחם או פחדת לא להילחם בגלל לחץ הורים, אחים או אחרים? מצד אחד אבא שלי היה מאוד תבוסתן, הוא ויתר על הרבה דברים בחיים שלו בגלל שפחד. הוא פחד להצליח, הוא פחד לנסות להיות בקשר בונה איתנו, הוא פחד ממשפחתיות. אני חושב שאני היום מי שאני, כולל הפחד לעשות את הצעד הראשון, להעז, לנסות, בגללו. אחרי שחזרנו מהשליחות שלנו, הוא כבה. הוא נהיה צל של אדם, ישב בחדרו והרהר במר גורלו. הוא היה מדוכא, הוציא את כעסו עלינו ולא היה לנו לאבא. הוא התעלל באמא שלי, עשה לה דווקא והיה אדם קשה ורע. היו לי כל התנאים להפוך לאדם קשה, לא מתפשר, מתעלל וכועס. הרבה זמן הייתי כזה. אבל איפה שהוא במהלך הדרך החלטתי להילחם בצד הזה של האישיות שלי. אני לא אדם רע מטבעי, כך אני מאמין. האופל השתלט עלי כי הייתי חלש להילחם בו. הייתי לבד, ללא משפחה (באותו זמן היו הרבה ריבים וגרתי לבד) תומכת ולא יודע מה לעשות עם עצמי. ידרתי לטימיון עם כל יום שעבר. איפה שהוא במהלך הדרך הסתכלתי על עצמי במראה. מי אני? מה אני? ומה אני עושה עם עצמי? למה אני כזה? אני אדם טוב. אני אדם טוב. אני אדם טוב. אמרתי לעצמי את המנטרה הזאת בראש כל יום. זה לא עבד בהתחלה. השד הפנימי היה צוחק עלי, היה מלגלג עלי. ושמעתי לו. הייתי עולה מדרגה וצונח שתיים. לא הייתי קם בבוקר, הייתי מתעורר בצהריים כמו שאבא שלי היה עושה. הולך לישון בשלוש, ארבע בבוקר. ללא מטרה. הייתי מתנפל, צועק וכועס על כל העולם. פחדתי להילחם, פחדתי להרים את עצמי, הרגשתי שהעולם נתן לי נוקאאוט ואני לא מסוגל להתרומם, ולמה לי? הקרב כבר ממילא אבוד לא? אבל קמתי...מסתבר שהאור הפנימי שלי היה חזק, בער בחוזקה ונתן לי תקווה. יצאתי מהבאסה שלי ומהדיכאון רק בגלל שעשיתי דבר אחד. החלטתי ללכת לעבוד. וזאת הייתה העבודה הכי קשה, בזוייה ומפרכת שעשיתי מחיי. הלכתי לחלק עלונים בתיבות דואר. שמונה שעות ביום, עם עגלת שוק מלאה בעלונים הייתי מסתובב ברחובות ומחלק דפים לתיבות דואר. אבל זה הרים אותי, עשיתי משהו. יצאתי מזה. אז אני לא פוחד להילחם.

תוכנית אוכל להיום:

בוקר: מלוואח עם מלפפון

צהריים: בשר בקר ואורז צהוב

אחרי הצהריים: מרק תירס

ערב: חביתה ופרוסת טוסט עם גבינת שום שמיר

יום 70+8 להימנעות...

בוקר יום ראשון. קר בחוץ, יש אדים על החלון. קמתי מוקדם, החלטתי להיות יעיל ולקום מוקדם. לתכנן את היום. אתמול קראתי מאמר קצר שמי שקם בשעה שש בבוקר או לפני, יש לו סיכוי גדול יותר להרגיש שהוא הצליח באותו יום, שהוא לא בזבז אותו. האמת זה נכון. עשיתי לי קפה, וישבתי לתכנן את היום. יש לי אפליקציה כזו שמאפשרת לי לתכנן את היום לפי קטגוריות ומשימות. משהו די פשוט, אבל די עוזר. (להרשמה, אם יש עניין – https://workflowy.com). תכננתי את היום. האמת אני מרגיש יותר שלם היום. עכשיו אני צריך לתכנן רק את הארוחות שלי. אז בואו נתחיל:

בוקר: 60 גרם גרנולה וחצי כוס ריוויון

ארוחת (10): כריך עם גבינה לבנה וחסה

צהריים: 2 כוסות אורז מבושל ובשר בקר

אחרי הצהריים: מרק ברוקולי

ערב: מנת קנלוני עם בטטה שאשתי עשתה.

היום אני מודה:

1. זריחה: אני יושב מול החלון ומסתכל על השמש המתעוררת, יש אדים בחלון ואני מרגיש שיש עוד סיכוי. כל עוד השמש זורחת, יש עוד סיכוי.
2. רעיונות. אם יש לי רעיונות חדשים, או כאלו שמתחדשים, אני מרגיש חי. אני מרגיש שאם אני חושב, אם אני מעלה דימיון, אני יכול להגשים הכל.

חוסר אונים:

1. מזג אוויר קר שגורם לחוסר רצון להתעמל.
2. התקדמות החיים בקו ליניארי.

שאלה צעד 4: האם פחדת מהחושך? חושך אצלי היה דבר פנימי יותר מאשר חיצוני. לא פחדתי להיות בחושך, במובן של חוסר אור, אלא פחדתי מלהיות בחושך החברתי, להיות לבד. הדבר המצחיק הוא שבסוף רוב הילדות שלי הייתי וגדלתי לבד. חושך אצלי מתבטא בלהיות בודד, גם חברתית וגם משפחתית. אצלנו במשפחה כל אחד חי את חייו לבד. בחדרו, או עם הדברים שלו. אבא שלי היה מנותק מחיי המשפחה, כשעבד אז היה עובד ואחרי שהפסיק לעבוד, ובכן היה מנותק בכך שהיה יושב בחדרו כל היום וכועס על העולם. אימי תמיד קיוותה לרצות את אחרים ולכן אף פעם לא הייתה פנוייה רגשית לספק חברה משפחתית קרובה. היא תמיד עבדה, ותמיד לא היה לה זמן בשבילי. או שבישלה, או שניקתה או שרבה עם אבי. רוב הילדות שלי הייתי יושב בחדר, לבד, עם הספרים או תוכניות הטלוויזיה. ארוחות משפחתיות לא היו אצלנו, אף אחד לא האמין בזה. כל אחד היה אוכל את ארוחתו או לבד, או שהיה לוקח לחדרו. עד היום אני לא מסוגל להיעזר באחרים כדי ללמוד דברים. מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי צריך ללמוד לעשות דברים לבד. ולכן אני גם היום מתעניין ולומד דברים לבדי. ללמוד שפה? מה הבעיה, נלמד לבד. לא מבין איזה מושג? מה הבעיה, יש מילון או אינציקלופדיה. צריך לפתור איזו בעיה טכנית? יש פורומים. עד היום אני לא מסוגל להיעזר באחרים כדי ללמוד משהו חדש. החושך אצלי היה צריך להתמלא במשהו והוא התמלא באוכל. ארוחות חברתיות היו רק בעניין האוכל, לא בגלל החברה. היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שבימי שישי בערב אפשר לאכול רק חביתות וסלט, העיקר שכל המשפחה תשב יחדיו. זה היה לי מוזר וזר כמו כוכב אחר. כמה הייתי רב עם אשתי. בהתחלה, הכל היה סביב סוג וכמות האוכל. לא סביב האנשים. היום, ככל שיש לי חיי משפחה יותר אקטיביים ומלאים, אני יכול להחליף, לאט לאט, את מספר המנות במספר החוויות. 

יום 70+3 להימנעות...

אני פוחד מהרפתקאות. למרות שאני מתלהב לנוכח המחשבה של הדרך הפתוחה, חוויות חדשות, אנשים מרתקים, אני פוחד מהרפתקאות. כבר הרבה זמן שאני רוצה ללכת ללמוד איך להשתמש נכון במערכת TRX. זאת מערכת של רצועות שמשתמשים בהם לאימון גופני. אפשר לקשור אותן לכל מקום כמעט והאימון עובד על התנגדות הגוף והמשקל שלך. למי שמעוניין אפשר לקרוא עוד על אימון התנגדות כאן. את הרצועות יש לי בבית. זה אומר שאני יכול לקחת אותן לפארק ולעשות בעצמי. אבל אני צריך קצת אימון מקדים כדי לדעת איך משתמשים נכון בהם. אז מצאתי מאמנת כושר שיש לה סטודיו קטן והיא עושה שיעורי TRX. וקבעתי איתה ועכשיו צריך ללכת. וזאת הבעיה. כבר עשיתי את כל המאמץ הנפשי, להתקשר, לקבוע שעה, להסכים על המחיר ואפילו לברר פרטים קטנים כמו איפה אפשר להחליף בגדים. אז מה מונע ממני ללכת? מה מחזיק אותי בכסא? הלא מוכר. אני מפחד מהלא מוכר ומתחיל לשאול שאלות בראש שלי. שאלות מעצבנות. שאלות שמטרתן לגרום לי לוותר על זה, לא ללכת. לא להתאמץ. שאלות כמו, אתה כמה אתה בוטח במאמנת? אתה הרי לא מכיר אותה...אולי הסטודיו קטן מידי? אולי אתה לא גמיש מספיק בשביל זה? אני מוצא את עצמי כבר יומיים שואל את השאלות הללו. אבל לא! אני לא אוותר על ההרפתקאה. אני אשליח מהראש שלי את כל הפחדים וכל השאלות שמנקבות חורים במערכת הביטחון העצמי שלי. אני חזק מזה.

היום אני מודה על אנשים טובים באמצע הדרך שאתה פוגש. יש אנשים, שכשאני פוגש אותם, אני מרגיש שהם מבינים אותי ושהם רוצים רק בטובתי. אני יש יודע להבחין מי הוא האדם שרק רוצה משהו וזה שבאמת דואג לך. הם לא רבים, אבל כשהם מתגלים, אני משתדל לאמץ אותם כי הם יכולים ללמד אותי הרבה ולתמוך בי.

שאלה צעד 4: האם כילד היו לך רגשות אי נוחות או עצבנות מנושאים הקשורים למין או יחסים מיניים? וואו זאת שאלה אישית. לא בטוח שאני מוכן לשים אותה כאן לכל העולם (או לפחות לכל חברי OA לראות. מצד שני, אני חייב. אני לא אתקדם אף פעם אם אמנע מלהתמודד עם השאלות הקשות. והחברותא מבינה אותי לא? היא לא שופטת.

לא באמת היו לי רגשות לא נעימים ממין פשוט כי אף פעם לא הדריכו אותי כיאות. ההורים שלי לא דיברו על זה, התעלמו מזה ואפילו הכחישו שהם מקיימים יחסים. פעם אחת, כשגרנו בדירת חדר ואני ואח שלי ישנו אז התעוררתי באמצע הלילה וראיתי את ההורים שלי מקיימים יחסים על המיטה בחושך. אני זוכר שהכנסתי את הראש לתוך השמיכה ופחדתי לצאת (הייתי בן 10). למחרת שאלתי את אמא שלי מה הם עשו, מתוך תמימות, ואמא שלי הכחישה שהם בכלל עשו משהו. הם לא דיברו איתי על מין, התפתחות מינית, יצרים, או דברים דומים. אבא שלי היה כועס עלי כשהייתי מדבר איתו על מין, יחסים וכל הנושאים הללו. הוא לא רצה להסביר לי או בכלל לדבר על זה. הוא לא היה דתי או משהו דומה, אלא נראה לי שפשוט הוא לא ידע איך לדבר איתי. את מה שאני יודע למדתי לבד, מחברים או מסרטים כחולים שהייתי רואה בסתר. זה ממש נורא לא? שילד ילמד את הדברים האלו בצורה כזו? פשוט אף אחד לא הסביר לי. כשהגעתי לגיל שבו התחלתי להתעניין בבנות, לא ידעתי איך לגשת בעדינות, חשבתי שכל העולם הזה מסתכם ביחסי מין וזהו. איפה הרומנטיקה? איפה החיזור? את כל שנותיי בתיכון העברתי ללא חברה בניסיון להבין איך מתנהגים עם בחורה. הייתי ביישן, לא מודע, תמים. החברה הראשונה האמיתית שלי הייתה אחרי הצבא, בחורה מתוקה שגם היא לא הייתה מנוסה. בעצם אנחנו היינו ההתחלה אחד של השנייה. איתה למדתי הכל והיא למדה איתי. זה היה מקסים כשאני חושב על זה אחורנית. היינו כלכך מבויישים שלקח לנו הרבה זמן להכיר אחד את השנייה אבל התפתחנו ביחד, למדנו ביחד ולה אני חב את העדינות, התמימות והרומנטיקה שאני מכיר היום. 

יום 70+1 להמנעות...

היום אני מתחיל בספירה מחדש. הגעתי כבר ליותר מ-70 יום המנעות אבל אני מרגיש שאני צריך את הספירה מחדש כדי לחזור ולאתגר את עצמי. יותר מידי פעמים הרגשתי שאני כבר לא כלכך מחובר לכוח העליון שלי, שאני לא קולט את אותות הרדיו שלו. משהו מתפספס לי. אני צריך לחזור אחורה כדי להתקדם קדימה. אבל אני לא אזרוק את כל מה שהשגתי, אני צריך לזכור שהגעתי ל-70 ימי המנעות, זה משהו לא? אני יודע שזה יהיה קשה אבל אני מתערב עם עצמי שזה יהיה מלא הפתעות ומעניין. מסע תמיד מעניין, היעד שלו פחות. אתה יודע לאן אתה הולך, אתה יודע מה יש שם, אבל אתה מגלה המון על העולם, על עצמך, על היכולות שלך בדרך. לא סתם אלפי ספרים עבי כרס נכתבו על מסעות, גילויים והרפתקאות. כי הדרך היא הכי מהנה, לא היעד. לא סתם המילה יעד מורכבת מהשורש י.ד.ע. היעד האמיתי שלך מתגלה רק לאחר שאתה יודע משהו, שאתה מגלה אותו. אתה יכול ללכת לכיוון של יעד מסויים, ולמצוא את עצמך מגיע למקום אחר לגמרי, בגלל הבנה גדולה יותר של העולם והסביבה. בגלל זה דרכים קוסמות לי יותר מאשר היעד. אם כל פסיעה וכל צעידה אני מגלה טפח נוסף על היכולות שלי.

היום אני מודה על האפשרות לחזור אחורה. בעולם האמיתי, בחוץ, אסור לך לעשות טעויות, אתה צריך להחליט איזה מגמה תהיה בבית הספר, איפה תשרת בצבא, והכי חשוב מה תלמד, כי אם תעשה טעות זה יהיה אסון ולא תגיע להיות "שקר כלשהוא / שכל אחד ימלא את מה שההורים שלו חפרו לו". אבל האפשרות לחזור אחורה ולהכיר בכך, היא החוזק האמיתי, שמקדם אותך להיות אדם חזק. אז תודה.

שאלת צעד 4: האם היו לך רגשות אשמה עם הניתוק או הפירוד מבן משפחה? כבר סיפרתי לכם שהרבה זמן הייתי בריבים עם המשפחה שלי ושאח שלי היה עושה עלי חרמים וכותב לי מכתבי נאצה, שבהם הוא היה מטיח בי האשמות. אז כן, תמיד הייתי מרגיש שאני אשם, שאני לא בסדר. שאם אני רוצה משהו שלא מסתדר עם ה"נורמות המקובלות" של המשפחה המטורללת שלי, אני לא בסדר. היו הרבה ריבים. ההורים שלי לא אהבו את החברה שלי (שעכשיו אשתי) אז הם ניסו למצוא דרכים להראות לי כמה אני לא בסדר, וכמה היא לא בסדר. הם תמיד האשימו אותי שאני נגרר, שהיא מסיטה אותי ושהיא לא טובה לי כי היא לא מנומסת מספיק, או שהיא לא פרגמטית מספיק (היא אומנית בנשמה) ושאין לה שאיפות חוץ מלגרור אותי לחיים בינוניים. אח שלי תמיד האשים אותי שאני לא שם את אמא שלי במקום הראשון ושאני "בוגד" במשפחה כשאני עושה משהו שלא נראה להם. פעם רציתי להיות מורה. חשבתי שאני יכול להיות מורה טוב, שיש לי את זה. אשתי האמינה לי. אפילו נסעתי למכללה בצפון שבה מלמדים תעודת הוראה, כדי לראות את המקום. כשחזרתי הבייתה וסיפרתי להורים שלי, הם התנפלו עלי, אמרו לי שבמקום לרצות להיות משהו משמעותי (מורה זה לא משמעותי?) אני מחפש לחיות בבינוניות. הם דרכו ורמסו לי את החלום ועד היום אני פוחד, למרות שאבי כבר נפטר ואמא שלי כבר די השתנתה. עד היום אני יושב על הגדר ולא עושה את הדברים שאני רוצה כי אני פוחד מחרמים. אני מנסה לצאת מזה, להשתחרר, להיות אדם עצמאי, אבל משהו גורר אותי חזרה לפחד, לחששות, לאוכל.